פשוט: בלי לאקאן, היינו ממשיכים תחת הדיכוי של המשטר התרופתי-ביולוגי-גנטי. אנאליטיקאיים כמו יורם יובל, שקורא לעצמו נוירו-פסיכואנאליטיקאי, חושבים שהממשי של הפסיכואנאליזה הוא הנוירונה, המוח. פרויד עצמו התחיל בכיוון דומה--הוא כתב את ה"פרטייקט לפסיכולוגיה לנוירולוגים" ב-1895. אבל הוא עזב את זה, ולאקאן חזר על הטקסט הפרוידיאני הזה כדי לקראו שם אתיקה חדשה: אתיקה שבה הטוב העליון אבוד מראש, אתיקה של האיווי. לאקאן פתח מחדש את הקליניקה הפסיכואנאליטית על ידי הכניסה אל תוך השדה של האתיקה. האתיקה של הפסיכואנאליזה אינה האתיקה של הרפואה, אלא אתיקה של הסימפטום: הדגש אינו על אידיאל, אלא על כך שעבור בני אדם "זה כושל", במיוחד בין הגבר לבין האישה. לכן, מדובר על איך להסתדר בחתח הזה: "אין יחס מיני". איך זה כושל עבור כל אחד? באופן שונה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה