בסוף פרק VI של "הבדיחה ויחסייה ללא-מודע" (תרגום רן הכהן, רסלינג, 2007), הוא מבחין בין החלום לבין הבדיחה. "ההבדל החשוב ביותר טמון בהתנהגותם החברתית." החלום, אומר פרויד בין היתר, "הוא תוצר נפשי א-סוציאלי לחלוטין; אין לו דבר למסור לזולת; הוא נוצר בקרבה של דמות אחת כפשרה בין הכוחות הנפשיים הנאבקים בתוכה, והוא נותר בלתי מובן לדמות הזאת עצמה, ועל כן אין בו כל עיניין לזולת. לא רק שאין הוא מייחס כל ערך למובנות, הוא אף חייב להיזהר שלא להיות מובן, שכן אחרת ייהרס; הוא יכול להתקיים רק בתחפושת. על כן הוא יכול להשתמש בלא מעצורים במנגנון השולט בהליכי החשיבה הלא-מודעים, עד לעיוות שאין לתקנו. הבדיחה, לעומת זאת, היא ההישג הנפשי החברתי ביותר מבין כל אלה הכוונים להפקת הנאה. היא זקוקה לעתים קרובות לשלוש דמויות, והשלמתה דורשת את ההשתתפות הזולת בהליך הנפשי שעוררה."
פרויד גילה את הלא-מודע, המצאי את הפסיכואנאליזה, ואת הטכניקה של פירוש החלום ופירוש הסימפטום. אבל הוא לעולם לא מאמין בזכותו ממילא לפרש. החלום לא מבקש למסור דבר לאיש. איזה צלילות, עדינות אתית. פרויד יודע היטב, להבדיל מהפוסט-פרוידיאנים, שהפסיכואנאליזה היא כניסה בשפה של החלום, כניסה לא "טבעית". היא כניסה מעצם כח העברה. זאת "טובה" של החלום: להסכים לרגע להיות תחת הפירוש. המדהים הוא שפרויד אינו מאבד כיוון, על אף שהוא המגלה. לפרויד אין "פרוטקסיה" כדי להיכנס לשפת החלום. פרויד מבחין גם כנראה בין שפת החלום--סגורה, פנימית--לבין שיח האנאליטי, הבדל שגם קיים בין החלום לבין הבדיחה. הסוף של הפרק הוא עוד יותר מדהים:
"החלום משתמש בעיקר בחסכון האי-הנאה, ואילו הבדיחה בגרימת הנאה; אבל בשתי המטרות הללו נפגשות יחד פעילויותנו הנפשיות."
בצד החלום: חסכון של אי-הנאה: מניעת המועקה. בצד הבדיחה: גרימת הנאה (Lustgewinn). השיח בצד הבדיחה, השפה בצד החלום. הפסיכואנאליזה היא מביאה את הסימפטום, שגם לא רוצה לומר דבר לאיש, להסכמה חברתית, הסכמה של שיח. הפסיכואנאליזה, כפי שלאקאן מלמד, היא שיח. אבל לאקאן העדיף "שיח ללא מילים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה