יום שני, 9 בנובמבר 2009

יורם יובל וראמי קליינשטין

לא ראיתי את התכנית שבה הופיעו ראמי קליינשטין ויורם יובל. הכתבה ב"הארץ" מרמזת על אפקטים מגונים של מובן. עם לאקאן מלמד אותנו שהעודף מובן זה "טוקסיקה", הרי יש "אקולוגיה של המובן", במיוחד של המובן המיני. העיקר הנו איך לסרטט את המקומות של סבל, אין למקם אותן כך שהסובייקט יוכל לתמרן, לדבר תוך כדי לקחת בחשבון שיש דברים שעדיף לומר אותם עם הרטוריקה ההולמת: כל פעם יש מקום אחר לשקט.
למשל, אנחנו קוראים בכתבה:

"זאת הרי פרידה שלא נגמרת", אמר זיגמונד יובל לרמי קלינשטיין. ברור שלא נגמרת, איך היא תיגמר, אם גם פסיכיאטר השעשוע של ערוץ הבידור מתעקש לחטט בה עד חורמה?


הכותב של "הארץ" תופס היטב את הבעיה. "לחטט". זה השם של הטיפול כאשר המובן תופס את יד העליונה.
הוא ממשיך ואומר:
" 27 דקות נמשכה שיחת הרפש. נחשו כמה דקות מתוכן עסקו בפרידה של הפציינט מזוגתו המהוללה, שאם יהיה ליובל מזל תשתרע גם היא על ספתו מתישהו, לסשן נקמה. לא משנה איך יקראו לה, כביסה מלוכלכת נשארת כביסה מלוכלכת, ומה שבטוח זה שבסוף הפגישה תחתוניו של איש לא הלבינו כשלג."

שיעור קשה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה