יום שישי, 27 בנובמבר 2009

שתי גירסאות של "סירוס"--אריק לורן וז'אק-אלן מילר


מאז שהמונח "סירוס" נכנס לעולם של הסובייקט דרך הפסיכואנאליזה עם פרויד, הפסיכואנאליטיקאיים לא בדיוק ידעו מה לעשות עם המונח הזה.
ב"עקרונות מנחים לכל אקט אנאליטי" כותב אריק לורן:



"עקרון שביעי:
הפסיכואנליזה אינה יכולה לקבוע את הכוון שלה ואת תכליתה במונחים של הסתגלותה של הסינגולריות של הסובייקט אל נורמות, כללים  וקביעות סטנדרטיות של המציאות. התגלית של הפסיכואנליזה היא ראשית זאת של חוסר האונים של הסובייקט להשיג סיפוק מיני מלא. חוסר אונים זה מצוין באמצעות המונח סירוס."
(ראה את הטקסט באתר של דור-a
dor-a-lacan.com
---
זאק-אלן מילר , בהרצאתו בסמינר באנגלית: "When the cure stops", (Hurly-Burly No 2, p. 70('אומר: 
But Lacan accepted the Freudian dead end in his own way when he said: "there is no sexual relation", or better said, "there is no sexual formulae",. There he just encounters in his way what Freud is saying at the end of his famous text. What kind of ending is that?   He just says that you have to accept that you are not powerless because you are not totally a man or a woman; but that it is impossible to be correctly a man for a woman or a woman for a man, so you should accept it."
חורח פנטוליני, אנאליטיקאי ארגנטינאי שדרכו הגעתי ללאקאן בשנות ה-1970, היה אומר: "האנאליזה מובילה לגברים ונשים, רק שהנוירוטיים רוצים להיות גברים-גברים, ונשים-נשים" (hombres-hombres, y Mujeres-mujeres)/
ביטוי ספרדית ארגנטינאית כדי להגיד: "גברים באמת" ו "נשים באמת".



יום חמישי, 26 בנובמבר 2009

למה לאקאן היום?

פשוט: בלי לאקאן, היינו ממשיכים תחת הדיכוי של המשטר התרופתי-ביולוגי-גנטי. אנאליטיקאיים כמו יורם יובל, שקורא לעצמו נוירו-פסיכואנאליטיקאי, חושבים שהממשי של הפסיכואנאליזה הוא הנוירונה, המוח. פרויד עצמו התחיל בכיוון דומה--הוא כתב את ה"פרטייקט לפסיכולוגיה לנוירולוגים" ב-1895. אבל הוא עזב את זה, ולאקאן חזר על הטקסט הפרוידיאני הזה כדי לקראו שם אתיקה חדשה: אתיקה שבה הטוב העליון אבוד מראש, אתיקה של האיווי. לאקאן פתח מחדש את הקליניקה הפסיכואנאליטית על ידי הכניסה אל תוך השדה של האתיקה. האתיקה של הפסיכואנאליזה אינה האתיקה של הרפואה, אלא אתיקה של הסימפטום: הדגש אינו על אידיאל, אלא על כך שעבור בני אדם "זה כושל", במיוחד בין הגבר לבין האישה. לכן, מדובר על איך להסתדר בחתח הזה: "אין יחס מיני". איך זה כושל עבור כל אחד? באופן שונה.

חתירה של פרויד

מצאתי בהרצאה של ז'אק-אלן מילר של שנת 1999 את ההגדרה המדויקת של החתירה הפרוידיאנית: עד פרויד, לא היה אפשרי להבדיל, להבחין, בין ההזדהות של משהו לבין זהותו. עם פרויד, יש אפשרות לכתוב את המסמן שעמו הסובייקט מזדה. כבר אפשר להבדיל בין "זהות"--אף אם זה לא ברור מה זה--לבין הזדהות.
$ סובייקט
S1 מסמן

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

ריטלין--חדשות , אבל מצד הילדים שלא כל כך רוצים

חברי היקר חון פונדיק, נשיא של "פלטפורמה נגד נתן תרופות פסיכיאטריות לילדים, שלח אתמול חדשה על תרופה חדשה ממשפחת ריטלין. עם זה, הוא גם שלח לינק לוידיו שבו מופיעים ילדים שלא אוהבים במיוחד להיות במקום של אובייקט ניסיונות של תרופות אלה.




יום שישי, 13 בנובמבר 2009

האפקט "סובייקט" לפי לאקאן

כאשר פרויד מספר ב"פירוש החלום" על החלום של אירמה--החלום הראשון , החלום של "בראשית" פירוש החלום, הוא "פונה אלנו" מעצם החלום, הוא פונה אלנו דרך החלום--כך לאקאן, בסמינר ( 2שיעור של 16 מרץ 1955.) אמירה משוגעת של לאקאן, שפותחת את השדה הפרוידיאני מחדש.
הפסיכולוג אומר: פרויד פונה אלנו, פרויד רוצה, פרויד טועה, פרויד חשב ש... לא כך לאקאן.
לאקאן: פרויד פונה...בחלומו של אירמה. שם, בחלום, פרויד פונה.
פרויד :" חלמתי חלום. הנה הוא: (...........)  החלום = S1   משם יש פניה-----------
החלום הוא זה שפונה, עבור פרויד.
סוף הפסיכולוגיה, לידה של הפסיכואנאליזה.
יש בחלום של אירמה "אפקט של סובייקט". יש סובייקט, פרויד האנאליזנט, פרויד שפונה עבור התגלית שלו עצמו, פרויד מפוצל, בין פירוש החלום לבין ההיסוס שלו.
הפוסט-פרוידיאנים: לקחו את פרויד כ--פרויד. לא תפסו פרויד הסובייקט, פרויד האנאליזנט, פרויד שממצאי את הפסיכואנאליזה באמצעות האנאליזה שלו עצמוץ
מכאן כל הבלבול.
לאקאן פתח את הדלת מחדש.

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

האוניברסיטה הפופולרית לפסיכואנאליזה "ז'אק לאקאן" נוסדה בפריז על ידי ז'אק-אלן מילר

זה קרה. ז'אק-אלן מילר הודיע על יסודה של האוניברסיטה הפופולרת לפסיכואנאליזה על שם "ז'אק לאקאן". זה קרה בפריז, ב יום ראשון 8 נובמבר 2009.


הודעה שכבר מבאיה רוח חדש, אותו רוח של  היום העיון של האסכולה שהשתתפו בו יותר מ2300 איש, כדי לדבר על האנאליזות שלהם, כולל גם את גברת סרקוזי, קרלה, שהיא "האנאליזנטית הכי מפורסמת בעולם", כפי שכינה אותה מילר
האח של ז'אק-אלן מילר, ג'רר מילר, יצר סרט על "הפגישה האנאליטית הראשונה שלהם", סבו מופיעה קרלה. הנה הלינק:.



יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

בקשר למשפט שבספרו של פרופסור מנדלוביץ









בספרו "על הסדר החברתי של העצמי-יום המרובים" (רסלינג, 2009) אנו קוראים בעמוד 73:
"הניסיון לשלב חוקיות חברתית בחשחיבה הפסיכואנאליטית הוא, בלא ספק, יומרני. טרם בחינת הישימות של חוקיות זו בהבנת ההתפתחות (פרק רביעי), הפסיכופתולוגיה 0פרק חמישי) והטיפול (פרק שישי) מבקש המשכו של פרק זה לבחון כיצד החשיבה החברתית עשויה לתרום להבנה דילמות היסוד של הפסיכואנאליהז."
זה בדיוק ההופכי של המאמץ של לאקאן: באמצעות השיחים שלו, ועל בסיס הפרקסיס הפסיכואנאליטית, השאלה של לאקאן הייתה במה יכולה הפסיכואנאליזה להבהיר, לתת אור, לשאלה של החברה האנושית. כך גם פרויד: כאשר הוא כתב ב-1921 "פסיכולוגית ההמונים", הוא התבסס על הפרקטיקה הקלינית שלו, וזה הפשר לו דווקא לנבא את העליה של הנאציזם ב-1933: הקסם של המנהיג, ההזדהות, האידיאל, המקום של האובייקט, שונה בהיפנוזה, בהתאהבות, בנוירוזה. לאקאן בדרכו של פרויד, ניסח 4 שיחים עיקרים בחברהף שיח ההיסטרית, שיח האוניברסיטה, שיח האדון, שיח הפסיכואנאליטיקאי. הפסיכואנאליזה היא זאת שמאפשרת לדעת קצת יותר על החברה, ולא הסוציולוגיה או "מדעי החברה".




יום שני, 9 בנובמבר 2009

השפה והשיח, והעדינותו של פרויד

לפרויד הייתה עדינות מקסימאלית. היום, זה דבר שלא קל לתפוס.
בסוף פרק VI של "הבדיחה ויחסייה ללא-מודע" (תרגום רן הכהן, רסלינג, 2007), הוא מבחין בין החלום לבין הבדיחה. "ההבדל החשוב ביותר טמון בהתנהגותם החברתית." החלום, אומר פרויד בין היתר, "הוא תוצר נפשי א-סוציאלי לחלוטין; אין לו דבר למסור לזולת; הוא נוצר בקרבה של דמות אחת כפשרה בין הכוחות הנפשיים הנאבקים בתוכה, והוא נותר בלתי מובן לדמות הזאת עצמה, ועל כן אין בו כל עיניין לזולת. לא רק שאין הוא מייחס כל ערך למובנות, הוא אף חייב להיזהר שלא להיות מובן, שכן אחרת ייהרס; הוא יכול להתקיים רק בתחפושת. על כן הוא יכול להשתמש בלא מעצורים במנגנון השולט בהליכי החשיבה הלא-מודעים, עד לעיוות שאין לתקנו. הבדיחה, לעומת זאת, היא ההישג הנפשי החברתי ביותר מבין כל אלה הכוונים להפקת הנאה. היא זקוקה לעתים קרובות לשלוש דמויות, והשלמתה דורשת את ההשתתפות הזולת בהליך הנפשי שעוררה."

פרויד גילה את הלא-מודע, המצאי את הפסיכואנאליזה, ואת הטכניקה של פירוש החלום ופירוש הסימפטום. אבל הוא לעולם לא מאמין בזכותו ממילא לפרש. החלום לא מבקש למסור דבר לאיש. איזה צלילות, עדינות אתית. פרויד יודע היטב, להבדיל מהפוסט-פרוידיאנים, שהפסיכואנאליזה היא כניסה בשפה של החלום, כניסה לא "טבעית". היא כניסה מעצם כח העברה. זאת "טובה" של החלום: להסכים לרגע להיות תחת הפירוש. המדהים הוא שפרויד אינו מאבד כיוון, על אף שהוא המגלה. לפרויד אין "פרוטקסיה" כדי להיכנס לשפת החלום. פרויד מבחין גם כנראה בין שפת החלום--סגורה, פנימית--לבין שיח האנאליטי, הבדל שגם קיים בין החלום לבין הבדיחה. הסוף של הפרק הוא עוד יותר מדהים:
"החלום משתמש בעיקר בחסכון האי-הנאה, ואילו הבדיחה בגרימת הנאה; אבל בשתי המטרות הללו נפגשות יחד פעילויותנו הנפשיות."

בצד החלום: חסכון של אי-הנאה: מניעת המועקה. בצד הבדיחה: גרימת הנאה (Lustgewinn). השיח בצד הבדיחה, השפה בצד החלום. הפסיכואנאליזה היא מביאה את הסימפטום, שגם לא רוצה לומר דבר לאיש, להסכמה חברתית, הסכמה של שיח. הפסיכואנאליזה, כפי שלאקאן מלמד, היא שיח. אבל לאקאן העדיף "שיח ללא מילים."

יורם יובל וראמי קליינשטין

לא ראיתי את התכנית שבה הופיעו ראמי קליינשטין ויורם יובל. הכתבה ב"הארץ" מרמזת על אפקטים מגונים של מובן. עם לאקאן מלמד אותנו שהעודף מובן זה "טוקסיקה", הרי יש "אקולוגיה של המובן", במיוחד של המובן המיני. העיקר הנו איך לסרטט את המקומות של סבל, אין למקם אותן כך שהסובייקט יוכל לתמרן, לדבר תוך כדי לקחת בחשבון שיש דברים שעדיף לומר אותם עם הרטוריקה ההולמת: כל פעם יש מקום אחר לשקט.
למשל, אנחנו קוראים בכתבה:

"זאת הרי פרידה שלא נגמרת", אמר זיגמונד יובל לרמי קלינשטיין. ברור שלא נגמרת, איך היא תיגמר, אם גם פסיכיאטר השעשוע של ערוץ הבידור מתעקש לחטט בה עד חורמה?


הכותב של "הארץ" תופס היטב את הבעיה. "לחטט". זה השם של הטיפול כאשר המובן תופס את יד העליונה.
הוא ממשיך ואומר:
" 27 דקות נמשכה שיחת הרפש. נחשו כמה דקות מתוכן עסקו בפרידה של הפציינט מזוגתו המהוללה, שאם יהיה ליובל מזל תשתרע גם היא על ספתו מתישהו, לסשן נקמה. לא משנה איך יקראו לה, כביסה מלוכלכת נשארת כביסה מלוכלכת, ומה שבטוח זה שבסוף הפגישה תחתוניו של איש לא הלבינו כשלג."

שיעור קשה.

יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

לוי-סטראוס נפטר היום

בבואנוס אירס, בעקבות ה"כניסה של לאקאן" בפסיכואנאליזה בארגנטינה בשנות ה-1967 על ידי אוסקר מסוטה, התחלנו לקראו המאמר "L'efficacite symbolique" בשנת 1970 , בבית חולים "Araoz alfaro" בלאנוס, במחלקה של ד'ר גולדמברג.
המאמר היה נפלא בזה שהוא הכניס אותנו גם בשדה הלאקאניאני--לאקאן נתו ארצאתו "המיטוס האידיבידואלי של הנוירוטי" בעקבות לוי-סטראוס, שמדבר על כך שהשמן (shaman)

יום שני, 2 בנובמבר 2009

הכותרות של "ידיעות אחרונות" והפירוש הלאקאניאני

הכותרות של "ידעות אחרונות" הן כותרות מאד לאקאניאניות. הן מרכזות את הכל בבת אחד, בהבזק אחד: "מחבל יהודי"--זה היה היום. "הסאדיסט באזיקים", אתמול. הן לא כותרות politically correct. ההפך הוא הנכון. הן גם לא מוכרות את הצמן למה שמצפים מבחינה פוליטית ברגע מסוים. נכון, לעיתון יש קו פוליטי. עבל הכותרות הן סוג של S1 שעדיין לא קבל פירוש, עדיין מבלי ה-S2 שלו. וזהו המקום של הפירוש האנאליטתי. ז'אק-אלן מילר היה יכול לומר בכנס אחרון בפריז שהפירוש הלאקאניאני הנו ה-"mot qui blesse". זוהי מילה שיכולה לחדור עמוק מפני שהיא לא מכבדת את הנימוסים הרגילים.

הטבלה של מנדלייף ולאקאן

לאקאן מלמד אותנו להיות קפדנים בכיוון של מנדלייף. מנדלייף בנה טבלה שאיפשרה לו, וגם לאחרים, להניח את הידע למבנה. לאקאן חקר את המונך-מושג "הזדהות", ופיקר אותו לגורמים. 1- מסמן אחד, ראשוני, S1. למשל: המכתב שמקבלת בחורה מאהובה הסודי בפנימיה. אין לדעת, לא צריך לדעת מה התוכן של המכתב. כאשר היא מקבלת את המכתב, היא גם סובלת מהתקף היסטרי.
הנה שנכנסות "האחרות", וכך גם "ההזדהות". האחרות בפנימיה מקבלות גם התקף היסטרי. פרויד כותב. האחרות היו גם רוצים קשר סודי, ואז, "ותחת ההשפעה של תודעת האשמה הן מקבלות על עצמן גם את הסבל הכרוך בכך." (פרויד, "פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני" (1921) תרגום של נוע קול, רסלינג, 2009, עמ' 77).
אז לאקאן מלמד אותנו שהמכתב של האהוב הסודי גרם התקף--סבל--מעצם ההתענגות הכרוכה, ורק ידועה לנו ברגע השני, של המסמן שני, S2, כלומר, ההתקף ההיסטרי של הבחורה השניה. היא "האחרת" הראשונה. כאשר היא גם מקבלת התקף, אנו יכולים גם להוסיף את המובן, ביחד עם ה-S2: "היא גם הייתה רוצה אהבה סודית." יש כבר פרוק פשוט ביותר של התופעה: S1 + "החרא" (הבחורה הראשונה, שפותחת את הסדרה): S2. בנוסף, יש אלמנט נוסף. פרויד כותב:
,האני האחד מצא בנקודה מסוימת אצל האני האחר אנאלוגיה רבת משמעות--בדוגמה שלנו זה אותו פוטנציאל רגשי--ובנקודה זו הוא מייצר הזדהות" (פרויד, שם).
ה"פוטנציאל הרגשי" (Gefullsbereitschaft)--readiness' willingness' preparedness) הוא האלמנט הנוסף.לאקאן קורא לו "plus-de-jouir" בעקבות ה-Mehrwert של מארקס, וכותב אותו כך: a.
אז יש לנו : S1 + האחר = מובן + a.