מאז שהמונח "סירוס" נכנס לעולם של הסובייקט דרך הפסיכואנאליזה עם פרויד, הפסיכואנאליטיקאיים לא בדיוק ידעו מה לעשות עם המונח הזה.
ב"עקרונות מנחים לכל אקט אנאליטי" כותב אריק לורן:
"עקרון שביעי:
הפסיכואנליזה אינה יכולה לקבוע את הכוון שלה ואת תכליתה במונחים של הסתגלותה של הסינגולריות של הסובייקט אל נורמות, כללים וקביעות סטנדרטיות של המציאות. התגלית של הפסיכואנליזה היא ראשית זאת של חוסר האונים של הסובייקט להשיג סיפוק מיני מלא. חוסר אונים זה מצוין באמצעות המונח סירוס."
(ראה את הטקסט באתר של דור-a
dor-a-lacan.com
---
זאק-אלן מילר , בהרצאתו בסמינר באנגלית: "When the cure stops", (Hurly-Burly No 2, p. 70('אומר:
But Lacan accepted the Freudian dead end in his own way when he said: "there is no sexual relation", or better said, "there is no sexual formulae",. There he just encounters in his way what Freud is saying at the end of his famous text. What kind of ending is that? He just says that you have to accept that you are not powerless because you are not totally a man or a woman; but that it is impossible to be correctly a man for a woman or a woman for a man, so you should accept it."
חורח פנטוליני, אנאליטיקאי ארגנטינאי שדרכו הגעתי ללאקאן בשנות ה-1970, היה אומר: "האנאליזה מובילה לגברים ונשים, רק שהנוירוטיים רוצים להיות גברים-גברים, ונשים-נשים" (hombres-hombres, y Mujeres-mujeres)/
ביטוי ספרדית ארגנטינאית כדי להגיד: "גברים באמת" ו "נשים באמת".
